סיפור קצר על ידי מורן מלכה, זה נכתב בעקבות פרויקט יום הזיכרון בלוחשות לספרים

מבוסס על סיפור אמיתי.

היה זה יום שישי, ארוחת שבת של ה-14.7.2006, יומיים לאחר חטיפתם של אהוד גולדווסר ז”ל ואלדד רגב ז”ל ויום אחרי הכרזת מלחמת לבנון השנייה. כל המשפחה התכנסה לארוחת שישי. אני, הוריי ושניי אחיי הקטנים אצל סבי וסבתי ז”ל, האווירה הייתה מתוחה והייתה הרגשה שמשהו עומד לקרות. אולי הייתה זו רק הרגשתי.

אבי וסבי התווכחו ביניהם על קטיושות שנפלו בקרית שמונה ובנהריה ועל כך שהן לא יגיעו לאזורנו כי אנחנו לא קרובים ללבנון. הם היו אופטימיים וחשבו שהמצב יחלוף במהרה ולא תפרוץ מלחמה. כך לפחות קיוו שיהיה המצב אבל ההרגשה בבטן אמרה לי שמשהו הולך לקרות. משהו נורא.

הפסקתי לאכול והנחתי את המזלג ליד הצלחת, אימי שישבה מולי הסתכלה עליי ושאלה: “הכל בסדר? למה הפסקת לאכול?” השבתי לה: “לא, הכל בסדר. סתם נראה לי שיש לי כאבי בטן” ואיזה כאבי בטן, את זה היא לא ידעה. “כשנחזור הביתה, אביא לך כדור”. הנהתי חזרה בהסכמה.

בינתיים בארוחה סבי דיבר על המלחמות שהוא נלחם בהן, מספר על מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. הוא לא סיפר סיפורים אלו בגלל המצב, סיפורים אלו מסופרים מידי יום שישי. לפתע קול אזעקה נשמע ברקע והפתיע את כולנו, הסתכלנו אחד על השני בהלם מוחלט בלי ידיעה מה לעשות ולאן להסתתר. המקלט של סבתא וסבא נעול ונמצא מעבר לכביש.

מה עושים עכשיו? המלחמה באמת הגיעה לפה? כשפסקה האזעקה, נשמעה כריזה שהתריעה כי זו רק אזעקת שווא ושאין סיבה לבהלה. למחרת בשעה 6 בבוקר בדיוק החלו אזעקות ללא הפסקה ונפילות קטיושות שלא נתנו מנוחה וכך הבנו שאנחנו נמצאים במלחמה קשה ונוראה שתיקח אתה קורבנות רבים והשכול לא יפסיק.

אני זוכרת את היום הזה עם האזעקות הבלתי פוסקות והישיבה בממ”ד. הייתי מצמידה את אוזני לקיר הבטון הקר וסופרת את נפילתן של הקטיושות שרובן נפלו לים אך גם על רכוש ונפש בזו אחר זו. ספרתי את הנפילות, הטלוויזיה דלקה והראתה את החדשות על כניסתם של הכוחות הקרקעיים ללבנון ואת השמות שלא הפסיקו להופיע על המסך ומאות המשפחות שהזמינו את תושבי הצפון. הייתי בת 17. בני משפחתי היו מתכסים בשמיכות ומתפללים בקריאת שמע, מלאי חרדות זועקים לאלוקים שזה יפסק.

אבל היום שאני הכי זוכרת היה היום שבו נפלו שתי קטיושות לידינו. הרעש, ההרס והרסיסים שנשלחו לכל עבר גם אל מרפסת ביתנו. את חמשת ההרוגים בעירי בצפון ואותה ילדה צעירה מעירי שהייתה  בת 14 או 15  ושהתה במקלט עם משפחתה. לאחר האזעקה הראשונה ונפילת הקטיושה יצאה אחרי אביה לבדוק שהוא בסדר כדי לבדוק לשלומו אך כשהגיעה אליו, היה כבר מאוחר מידי, קטיושה שניה נפלה סמוך אליהם, האזעקה לא פעלה לפני נפילתה אלא רק אחריה. הם עפו מההדף יחד, גופם קרס ומותם נקבע במקום.

קיבלתי את הבשורה, שמטתי את הפלאפון ופרצתי בבכי.
אימא לא הבינה מה קרה כי שמות ההרוגים עדיין לא פורסמו והייתה זו אני שבישרתי לה את הבשורה שהילדה שהייתה איתי בתנועת הנוער, צעירה יפה ומלאת חיים שחייה עוד היו לפניה לא תסיים בית ספר, לא תקבל תעודת בגרות או תלך לצבא, לא תטייל, לא תלמד לתואר ולא תתחתן ותקים משפחה בישראל. היא ואביה נהרגו.
מאות אנשים היו בלווייה. האזעקות והקטיושות שנשמעו ברקע לא גרמו להם להימלט ולברוח אלא להישאר, לכבד וללוות אותם בפעם האחרונה. התקשורת סבבה סביב זעקות האם והדמעות שלא פסקו.

איך חיים יכולים להיגמר בשנייה? לא להספיק להיפרד? חיים צעירים שלא יראו עוד לעולם והשכול שיישאר בלבם עד יום מותם.

הקימו אנדרטה סמוך למקום נפילתם של הקורבנות עם שמותיהם חרוטים בסלע. אי אפשר לעבור ליד ולהישאר אדיש, להסתכל ולא לחשוב מה אם? מה אם לא היו יוצאים החוצה? האם העתיד היה נראה אחרת?
עוד מעט יעברו 11 שנה מאז מותם. זיכרון שיישאר לנצח וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לזכור, להנציח ולהישאר עם לב כואב וחור ענקי שלא יתמלא.

שתשמר נשמתם בצרור החיים.
במותם ציוו לנו את החיים
יהי זכרם ברוך
לכל חללי מערכות ישראל
ולנפגעי פעולות האיבה